מבואנוס לגואטמלה

חוף הים ברזורט מרינה דל סור
במרפסת בבית שטינמץ - התמונה מוקדשת לנעה אור באהבה

בבריכה עם השטינמציםנהר הלבה הרותחת במבט מקרוב
הלבה במבט רחוק יותר

26.2 – 2.3 מארגנטינה לגואטמלה
הטרייק בפיץ רוי היה הטרייק והטיול האחרון באזור פטגוניה ובעצם מבחינתנו זהו סיום של פרק בטיול, ואנחנו כבר מתגעגעים.... מאוד אהבנו את הטיולים בטבע ואת כל האזור הזה של דרום ארגנינה צ'ילה שכולו התגלמות של היופי והעוצמה של הטבע. אחרי עוד יום מנוחה באל קלפטה טסנו לבואנוס איירס, בטיסה של החברה של צבא ארגנטינה. טיסה של 5 שעות עם שתי נחיתות ביניים (!) אבל עברה בסדר גמור. הגענו בערב להוסטל במרכז בואנוס איירס. הפעם, כשאנחנו כבר מכירים את בואנוס, יותר אהבנו אותה מהפעם הקודמת שהיינו בה, אבל באנו בעיקר לסידורים וכדי לטוס לגואטמלה. דבר ראשון רצנו לשגרירות לקבל חבילה שאבא של אמיר הכין ושלח לנו, ונתקלנו באכזבה, החבילה לא שם. ברורים העלו שהקונסול לא קיבל את ההודעה שלנו על שליחת החבילה ולכן הבטחון סירב לקבל את החבילה. יומיים של טלפונים לשגרירות ולחברת הדואר, הגעה נוספת לשגרירות, ציפיות גבוהות – הדואר שוב שלחו את החבילה לשגרירות, והשגרירות שוב דחתה אותה – הפעם כי הפרטים שנתנו על החבילה לא היו מדויקים....בקיצור עזבנו לגואטמלה בלי החבילה ועם הבטחה של קצין הביטחון בשגרירות שהוא יקבל למחרת את החבילה וישלח אותה אלינו לגואטמלה, בנתיים לבנות אין ספרי קריאה וזה מבאס, כרשת ביטחון ביקשנו גם מהלית מניו ג'רסי, שהשארנו אצלה גם ספרים לבנות שתשלח לנו אותם גם כן לגואטמלה. טיסת לילה 8 שעות לגואטמלה, מטוס די ריק, יש לנו הרבה מושבים לישון עליהם אבל רובנו לא כל כך הצלחנו והגענו עייפים למיאמי, שם חיכינו בשדה 5 שעות לטיסה לגואטמלה. נחתנו ביום חמישי בצהרים בגואטמלה ועידו, אח של איילת אור שגר בגואטמלה סיטי בא לאסוף אותנו מהשדה לביתו. וואו, פתאום להגיע לבית גדול, מסודר, נקי, עם כל המצרכים הרגילים במטבח, עם טלויזיה עצומה, וידאו, אינטרנט, כייף! לעידו ושרון יש שני בנים, יונתן ויואל, בגילאי 4 ושנתיים וחצי, הבנות והם מיד התחברו ומשחקים יחד. כולנו נהנים להתפנק מהביתיות והחברה! יום אחד של מנוחה, יצאנו קצת לקניון ולסופר, התפלאנו לגלות שהם מאוד מערביים ויפים – אז ככה, ג.סיטי היא עיר עצומה ומסוכנת – יש בה הרבה אלימות, לנו מותר לגור ולהסתובב רק באזורים היקרים של העיר, ושם גם נמצאים כמה קניונים מערביים. עידו ושרון (וכול המערביים והעשירים) גרים בתוך מתחמי מגורים סגורים המצוידים בשמירה כבדה, בנוסף הבתים מסורגים, הרכבים ממוגנים או לפחות עם חלונות כהים, לחלקם הגדול יש גם שומרים בבית ושנוסעים איתם לכל מקום....מחוץ לג.סיטי המצב אינו כזה! מיד בישלתי ואפיתי לילדות מאכלים שהן אוהבות מהבית, בנוסף לכל המאכלים הטעימים ששרון הכינה, בקיצור אוכל לא חסר לנו פה....בשבת, חבר גואטמלטקי מהעבודה של עידו הזמין אותו ואותנו לנסוע לרזורט ליד חוף הים. זהו אזור סגור ושמור בו העשירים בונים בתי נופש ליד החוף, בתוך הרזורט יש גם מועדון יפיפה עם בריכות וחוף ים יפיפה וריק מאדם. נסיעה של שעתיים מחוץ לעיר. ה"אוטוסטרדה" היא חלקית ובמקום הכי מודרני היא בת 2 נתיבים ובלי מהמורות. חלק מהדרך עובר בכביש עפר בין שדות קפה ושטחי מרעה של פרות. הגענו לרזורט, ונפעמנו מהיופי ומהכייף, הבנות חגגו כל הזמן עם יונתן ויואל בבריכה היפיפיה המשקיפה לים ובמגלשת המים ואנחנו נהננו גם מחברתם של בילי, שעובד עם עידו, שהוא בן גואטמלה שלמד וחי הרבה שנים בארה"ב ואנחליקה, אישתו הקולומביאנית, ועוד זוג ישראלים שחיים כבר המון שנים בגואטמלה. אחה"צ יצאנו חזרה לכיוון העיר, אך קודם כל בילי לקח אותנו למסעדת פירות ים שנמצאת על שפת הנהר בתוך כפר דייגים לא הרחק מחוף הים. המסעדה היתה אוטנטית לחלוטין, יפיפיה, ועם המון חיות בחצר – בעיקר תוכים ענקיים ומרשימים, וקוף חמוד. חוויה של מקום. חזרנו בערב, לאורך כל הדרך חזרה, אין שום תאורת רחוב והכבישים חשוכים לגמרי, כשיש תמרור חשוב, מדליקים לפניו לפיד....ביום ראשון בבוקר הלכנו כולם למוזאון הילדים שהוא חמוד מאוד ומיועד לילדים צעירים, חזרנו לארוחת צהרים ביתית ואחרי הצהרים כל הילדים נשארו עם קוני המוצ'צ'ה (מטפלת ועוזרת בית שחיה אצל השטינמצים) והמבוגרים נסעו לטפס על הר הגעש פקייה הנמצא שעה מהעיר. מגיעים עם הרכב עד לכפר הנמצא על הר הגעש, שם מתנפלים עלינו ילדים המציעים עזרה, ומדריך עם תג זיהוי מחכה להציע את שרותיו. יש שמורת טבע, משלמים כניסה, יש סוסים שאפשר לשכור. סיכמנו פרטים עם מדריך ויצאנו לדרך, עליה מאוד תלולה של שעה וחצי על אדמה שחורה וולקנית, בתוך יער חמוד עם נוף לעיר ולשני אגמים. בתוך היער יש תופעה מיוחדת של עצים עליהם צומחות אורכידאות כטפילים לאורך הגזע ובגובה... לאחר שעה וחצי מגיעים למעיין פיסגה שמתחתיה משתרע אזור שכולו לבה שהתקרשה ובתוכו עובר נהר אדום של לבה רותחת. יורדים למטה, הולכים על אבני הבזלת השחורות, תחושה של הליכה על הירח או כוכב אחר, מתחת לסלעים הלבה מבעבעת, חום עולה מבין הסלעים, פה ושם אפשר לראות כמו שרידי מדורה – אבנים לוהטות רוחשות, והשיא, נהר הלבה הרותח, מעין חומר לא מהעולם הזה שנוזל לו לאיטו רוחש ורותח, זה בעצם סלעי הבזלת בצורתם הנוזלית, בחום של חמש מאות וחמישים מעלות. אפשר לקחת מקל ארוך, לתקוע בסופו מרשמלו או נקנקיות ולבשל מעל נהר הלבה. המראה מהמם, החשיכה בנתיים ירדה עלינו ועצמת המראה גדלה. לבסוף צועדים חזרה בחשכה. אנחנו מתבאסים שהבנות לא באו, לא ידענו עד כמה זה יהיה מרשים. אולי ניקח אותן ביום אחר. מצד שני, כשחזרנו בתשע בערב חיכתה לנו הפתעה מדהימה, הבנות סידרו את כל הדברים שלנו ואת החדר והאמבטיה שלנו בצורה מדהימה, ואני שבדיוק קיטרתי לאמיר שקשה לי עם כל הבלאגן שלנו שכל הזמן מסדרת והכל כל הזמן מתבלגן ואי אפשר למצוא כלום, קיבלתי את ההפתעה הזאת בשימחה רבה כמובן....