Climbing up to the Tores Del Paina
Noga plays near the camping
Up at the Tores Del Paina
The Fits Roy at sunset, the moon is still thier
On a boat near gleisher Porito Moren
we are up at the Fits Roy
Noga and Aya at the Fits Roy
12.2-17.2 הטרייק בטורס דל פיינה
בצהרים נסענו באוטובוס מפונטה ארנס לפורטו נאטאלס, מרחק של 3-4 שעות נסיעה צפונה באוטובוס נח. הנופים של דרום פטגוניה הם מישורים עצומים עם גבעות נמוכות וצמחיה נמוכה. הגענו אחה"צ. גם פ.נאטאלאס היא עיירה קטנה סחופת רוחות ולא יפה או נעימה במיוחד,עם מסעדות גרועות. מגיעים אליה רק כדי לצאת לטורס דל פיינה שהוא שמורת טבע עצומה, פראית ויפיפיה. כשירדנו מהאוטובוס ניגשה אלינו אישה והזמינה אותנו להוסטל שלה – מריה חוסה, מתברר שכבר שנים רבות יש לה הוסטל וכל הישראלים מגיעים אליה, הבן שלה, חואן, היום איש מבוגר בעצמו, למד עיברית מהישראלים בילדותו, ועכשיו יש לו עסק להשכרת ציוד לטרייק. הלכנו אליה להוסטל שהיה די מגעיל אבל לא היה לנו כח לצאת להסתובב ולחפש משהו אחר, בקור וברוחות, אמיר הלך לחואן שהציע לו מסלול שמתאים לנו עם הילדות וציוד מעולה להשכרה, החלטנו לצאת מיד למחרת על הבוקר לטרייק. שוב נסיעה של שעתיים באוטובוס עד השמורה של הטורס, שהיא שמורה ענקית ביותר של הרי גרניט עצומים מושלגים בקצותיהם, המון נחלים, מפלים ואגמים קטנים – הרים אלה פרצו מבטן האדמה לפני מליוני שנה ויצרו אזור ששונה לחלוטין מהאזור הכללי בו הוא נמצא, בין השאר האקלים בשמורה מתנהג באופן שונה מהאקלים שמחוץ לה. האזור מאוד פראי, הרי הגרניט הם משוננים בקצותיהם ונראים כמו הרים מספורי אגדות מפחידים, האקלים גם הוא פראי – משתנה במהירות ובאופן לא צפוי, רוחות חזקות, שמש עננים וגשם, אי אפשר לדעת למה לצפות..... האגמים פה שונים לחלוטין מהאגמים שראינו עד כה, כנראה שבמים או באדמה יש מינרלים מסוימים שצובעים חלק מהאגמים במין תכלת/טורקיז אטום- נראה כמו מים מעורבבים בהרבה צבע גואש, וחלק אחר הם ירוקים כהים ונראים כמו מים של אוקיינוס. בשמורה יש גם הרבה בעלי חיים – קונדורים ענקיים, המון גואנקו – מין חיה חמודה שמזכירה אלפקות, כל מיני עופות מים גדולים, ארנבים ועוד. בתוך השמורה יש אוטובוסים מיוחדים של השמורה שמסיעים אותך בשעות מסוימות מנקודת לנקודה. בתחתית השמורה יש מלונות ובאזורים אליהם רכבים לא מגיעים יש קמפינגים ורפוחיו, שמפאת גודלם המוגבל המחירים למיטה ברפוחיו הם מאוד יקרים ולכן רוב המטיילים לוקחים אוהלים ועושים קמפינג – גם אנחנו. ביום הראשון (בצהריים) התחלנו לעלות לכיוון הטורוסים (שהם עמודי גרניט עצומים בגובה מאות מטרים, שתקועים בראש ההר כשלמרגלותיהם לגונת טורקיז קטנה, ומעליהם חגים הקונדורים), אמיר ואני עם תיקי גב עצומים עם כל הציוד, גלי עם תיק בינוני-קטו, ואיה ונגה מתחלקות בתיקונצ'יק קטנטונצ'יק. נחלים זורמים מכל הכיוונים, נוף יפיפה, מעונן וטיפות גשם מזרזפות עלינו כל הזמן...בתחילת הדרך פגשנו זוג קנדיים יפיפיים עם תינוקת בת 7 חודשים במנשא בטן...לא ידענו להחליט מה יותר קשה....הלכנו בכייף, שיחקנו משחקים ואחה"צ הגענו לרפוחיו צ'ילנו שנמצא שעתיים וחצי הליכה מתחת לטורוסים. ממש אחרי שהגענו התחילו רוחות והגשם התחזק. ליד הרפוחיו יש קמפינג בו הקמנו בצ'יק צ'ק את האוהל, וכמו רוב החברה נכנסנו לרפוחיו שמשמש גם כמו פאב/מסעדה – מוזיקה, מלא חברה צעירים מכל העולם, גם מבוגרים מטיילים פה. בכלל השמורה מאוד עמוסה, המון מטיילים, קצת עמוס ושונה ממה שחווינו בטיולים עד עכשיו, אבל כמו שאמיר הגדיר את זה, זה מרגיש כמו פסטיבל של הטבע, כולם מטרקים, כולם נתונים לחסדי מזג האויר וכולם נהננים מהטבע הפראי והמנותק לחלויטין מסממני הציוויליזציה. ישבנו שם כל אחרי הצהרים והערב ושיחקנו שח ומשחקי קלפים. בערב אמיר הכין לבנות פסטה ואילו אנו הזמנו לנו ארוחת ערב של הרפוחיו – התפריט הוא תפריט קבוע והמחיר – לקראת זמן הארוחה הבחור מהרפוחיו הודיע לנו שהסוסים עם האספקה לא הגיעו בגלל הגשם ואין לו מספיק אוכל והוא מחויב קודם כל ללנים ברפוחיו אז לא תהייה לנו ארוחת ערב...אחרי חצי שעה הסוסים הגיעו והוא הודיע שהוא יוכל לתת לנו אוכל....האוכל הפתיע לטובה בטעמו, ואפילו הבנות השתתפו איתנו. בלילה באוהל המוגן היטב ובשקי השינה החמים שלנו ישנו מצוין בעוד הגשם כל הזמן יורד בחוץ והרוחות מנשבות. (רק אני נעקצתי ממשהו לא ברור בטרוף – אולי 50 עקיצות בזרועות ובצוואר, חשדתי שיש לי פשפשים בשק השינה...) שמנו שעון לקום מוקדם בבוקר, אבל כשאמיר קם ויצא לראות מה קורה בחוץ התברר שמאוד מעונן – חזרנו לישון (כי כשהעננים מסתירים את הטורוסים אין מה לטפס למעלה כי לא רואים כלום). אחרי שעה התעוררנו שוב וראינו שהעננים מתחילים להתפזר והתארגנו לצאת לדרך. נכנסנו לרפוחיו לאכול את ארוחת הבוקר שהזמנו אבל מתברר שאחרנו ולמרות שהזמנו ושילמו מראש לא משאר כמעט כלום לאכול.....למזלנו יש לנו הרבה אוכל משל עצמנו ואנחנו מסתדרים. הפעם כל הציוד נשאר בקמפינג כי אחרי שעולים לטורוסים חוזרים לאותו הקמפינג. בלי הציוד אנחנו עולים בקלילות ובכייף, מסלול קל ונעים בתוך היער ממולנו מפלי ענק, מתחתנו הנחל. אחרי שעתיים מגיעים למרגלות קצה ההר ויש עוד 45 דקות של טיפוס על סלעי ענק חשופים (בולדרים) שבסופים מגיעים למרגלות הטורוסים לנוף שאמור להיות מהמם אם לא מעונן. ברגע שהגענו לבולדרים האלה, שזה טיפוס מאוד תלול בין האבנים והסלעים, נגה התחילה להפגין כשרון של עז הרים ויתרון עצום על פני כולם ודילגה לה בקלילות ובמהירות מעלה מעלה. גם איה וגלי לא פיגרו אחריה ובזריזות הגענו לפיסגה. מזג האויר האיר לנו פנים בגדול וחצי שעה לפני שהגענו העננים התפזרו לגמרי ושמש נעימה יצאה. הנוף למעלה היה יפיפה ואנחנו נחנו לנו בשמש על אחד הסלעים הענקיים, נשנשנו אוכל ונהננו. בדרך חזרה למטה היתרון של נגה והבנות היה עוד יותר בולט, בעוד הברכיים שלי כאבו בטרוף מהירידה התלולה, הבנות ירדו בקלילות של עז הרים ואנחנו נאלצנו לדהור בעקבותיהן כדי שלא יתרחקו מאיתנו. בצ'יק צאק הגענו חזרה לקמפינג. בלילה שוב נשבו הרוחות ואנחנו ישנו מצוין פרט לעובדה שאני שוב נעקצתי למרות שהחלפתי עם אמיר שק שינה וחוץ ממני אף אחד לא נעקץ – כנראה שאני אלרגית למשהו בשק שינה או באוהל....) למחרת קמנו לפני הזריחה, התארגנו מהר ויצאנו לדרך חזרה למטה, כדי להספיק לאוטובוס שלוקח אותנו למעבורת שלוקחת אותנו לנקודת התחלה של טרייק אחר. בדיוק כשהתחלנו ללכת השמש זרחה והאירה הכל באדום ורוד וכתום – היה מהמם, אפילו את קצות הטורוסים ראינו באדום בוער מרחוק. הרוחות היום התגברו והיה קטע שיש בו רוחות חזקות כשאנחנו הולכים על צלע ההר שקשרנו את נגה לאמיר ואת איה אלי כדי שלא יעופו בטעות ברוח...לאורך כל שעות הבוקר, קשת ענקית וברורה היתה מצוירת בשמיים. הגענו בדיוק בזמן לאוטובוס, חצינו איתו את השמורה בנופים מהממים עם כל החיות בחוץ והגענו למעבורת, שם נאלצנו לחכות שעה תחת זרזיפי גשם בלתי פוסקים...חצי שעה במעבורת והגענו לקמפינג שממנו יוצאים לטרייק לגליישר (קרחון) גריי. הקמנו האוהל, אכלנו והתבאסנו מהרוח המתחזקת כל הזמן. אמיר הלך לבקתת שומרי השמורה ובדק מה צפוי למחר, לא נראה טוב – רוחות של 40-50 קמ"ש...התכנון היה שאם מזג האויר יאפשר נלך 11 ק"מ עד הרפוחיו שליד הגליישר, נישן בלילה ברפוחיו ובבוקר נמשיך עד הגליישר עצמו ואחר כך נחזור לקמפינג ולמחרת נחזור לעיר.כל הלילה ירד גשם שוטף (לנו זה לא הפריע) קיווינו שבבוקר הוא יפסק, אבל הגשם לא פסק לגמרי והרוחות נשבו – מזג אויר לא נעים. אמיר, גלי ואני רצינו בכל זאת לנסות ללכת, איה ונגה סירבו. לנו היה קשה לוותר על הטרייק, הן רצו שנשאר כל היום בקמפינג ונחכה לראות מה יקרה מחר, אנחנו חשבנו שנשתגע משעמום, היה ויכוח גדול, בסוף התחלנו ללכת ואחרי 15 שעה התחיל שוב הגשם וחזרנו לקמפינג. השעה היתה 12:15 ובעוד 15 דקות יוצאת המעבורת שמובילה לאוטובוס שמחזיר אותנו לעיר. אם לא תופסים את המעבורת הזאת צריך לחכות עד הערב....בשיא המהירות התארגנו, התקפלנו ותפסנו את המעבורת והאוטובוס וחזרנו לעיר. מצאנו פיצריה יפיפיה וטעימה ואכלנו שם עם זוג ישראלים שהכרנו בשמורה, ישנו לילה אצל משפחה שמארחת בביתה ויצאנו מוקדם בבוקר עם האוטובוס לאל קלאפטה – שוב 5 שעות נסיעה, אבל בדרך עוברים לארגנטינה, ואנחנו שמחים לחזור לארגנטינה, כי הערים של דרום צ'ילה היו לנו פחות נעימות. אל קלאפטה, למרות שגם היא עיירה קטנה בדרום פטגוניה, הרבה יותר נחמדה מהערים הצ'יליאניות ואנחנו מיד מרגישים פה יותר בבית. מצאנו קבניה נחמדה שצופה לאגם ארגנטינה. והחלטנו על יום המחר כיום חופש להתארגנויות ושעורי בית, מחרתיים ניסע לראות את פוריטו מורנו- הקרחון המתנפץ, ואחר כך ניסע לטרייק של 3 ימים לפיץ רוי – שוב שמורה של הרי גרניט עצומים, אגמים וקרחונים.
12.2-17.2 הטרייק בטורס דל פיינהבצהרים נסענו באוטובוס מפונטה ארנס לפורטו נאטאלס, מרחק של 3-4 שעות נסיעה צפונה באוטובוס נח. הנופים של דרום פטגוניה הם מישורים עצומים עם גבעות נמוכות וצמחיה נמוכה. הגענו אחה"צ. גם פ.נאטאלאס היא עיירה קטנה סחופת רוחות ולא יפה או נעימה במיוחד,עם מסעדות גרועות. מגיעים אליה רק כדי לצאת לטורס דל פיינה שהוא שמורת טבע עצומה, פראית ויפיפיה. כשירדנו מהאוטובוס ניגשה אלינו אישה והזמינה אותנו להוסטל שלה – מריה חוסה, מתברר שכבר שנים רבות יש לה הוסטל וכל הישראלים מגיעים אליה, הבן שלה, חואן, היום איש מבוגר בעצמו, למד עיברית מהישראלים בילדותו, ועכשיו יש לו עסק להשכרת ציוד לטרייק. הלכנו אליה להוסטל שהיה די מגעיל אבל לא היה לנו כח לצאת להסתובב ולחפש משהו אחר, בקור וברוחות, אמיר הלך לחואן שהציע לו מסלול שמתאים לנו עם הילדות וציוד מעולה להשכרה, החלטנו לצאת מיד למחרת על הבוקר לטרייק. שוב נסיעה של שעתיים באוטובוס עד השמורה של הטורס, שהיא שמורה ענקית ביותר של הרי גרניט עצומים מושלגים בקצותיהם, המון נחלים, מפלים ואגמים קטנים – הרים אלה פרצו מבטן האדמה לפני מליוני שנה ויצרו אזור ששונה לחלוטין מהאזור הכללי בו הוא נמצא, בין השאר האקלים בשמורה מתנהג באופן שונה מהאקלים שמחוץ לה. האזור מאוד פראי, הרי הגרניט הם משוננים בקצותיהם ונראים כמו הרים מספורי אגדות מפחידים, האקלים גם הוא פראי – משתנה במהירות ובאופן לא צפוי, רוחות חזקות, שמש עננים וגשם, אי אפשר לדעת למה לצפות..... האגמים פה שונים לחלוטין מהאגמים שראינו עד כה, כנראה שבמים או באדמה יש מינרלים מסוימים שצובעים חלק מהאגמים במין תכלת/טורקיז אטום- נראה כמו מים מעורבבים בהרבה צבע גואש, וחלק אחר הם ירוקים כהים ונראים כמו מים של אוקיינוס. בשמורה יש גם הרבה בעלי חיים – קונדורים ענקיים, המון גואנקו – מין חיה חמודה שמזכירה אלפקות, כל מיני עופות מים גדולים, ארנבים ועוד. בתוך השמורה יש אוטובוסים מיוחדים של השמורה שמסיעים אותך בשעות מסוימות מנקודת לנקודה. בתחתית השמורה יש מלונות ובאזורים אליהם רכבים לא מגיעים יש קמפינגים ורפוחיו, שמפאת גודלם המוגבל המחירים למיטה ברפוחיו הם מאוד יקרים ולכן רוב המטיילים לוקחים אוהלים ועושים קמפינג – גם אנחנו. ביום הראשון (בצהריים) התחלנו לעלות לכיוון הטורוסים (שהם עמודי גרניט עצומים בגובה מאות מטרים, שתקועים בראש ההר כשלמרגלותיהם לגונת טורקיז קטנה, ומעליהם חגים הקונדורים), אמיר ואני עם תיקי גב עצומים עם כל הציוד, גלי עם תיק בינוני-קטו, ואיה ונגה מתחלקות בתיקונצ'יק קטנטונצ'יק. נחלים זורמים מכל הכיוונים, נוף יפיפה, מעונן וטיפות גשם מזרזפות עלינו כל הזמן...בתחילת הדרך פגשנו זוג קנדיים יפיפיים עם תינוקת בת 7 חודשים במנשא בטן...לא ידענו להחליט מה יותר קשה....הלכנו בכייף, שיחקנו משחקים ואחה"צ הגענו לרפוחיו צ'ילנו שנמצא שעתיים וחצי הליכה מתחת לטורוסים. ממש אחרי שהגענו התחילו רוחות והגשם התחזק. ליד הרפוחיו יש קמפינג בו הקמנו בצ'יק צ'ק את האוהל, וכמו רוב החברה נכנסנו לרפוחיו שמשמש גם כמו פאב/מסעדה – מוזיקה, מלא חברה צעירים מכל העולם, גם מבוגרים מטיילים פה. בכלל השמורה מאוד עמוסה, המון מטיילים, קצת עמוס ושונה ממה שחווינו בטיולים עד עכשיו, אבל כמו שאמיר הגדיר את זה, זה מרגיש כמו פסטיבל של הטבע, כולם מטרקים, כולם נתונים לחסדי מזג האויר וכולם נהננים מהטבע הפראי והמנותק לחלויטין מסממני הציוויליזציה. ישבנו שם כל אחרי הצהרים והערב ושיחקנו שח ומשחקי קלפים. בערב אמיר הכין לבנות פסטה ואילו אנו הזמנו לנו ארוחת ערב של הרפוחיו – התפריט הוא תפריט קבוע והמחיר – לקראת זמן הארוחה הבחור מהרפוחיו הודיע לנו שהסוסים עם האספקה לא הגיעו בגלל הגשם ואין לו מספיק אוכל והוא מחויב קודם כל ללנים ברפוחיו אז לא תהייה לנו ארוחת ערב...אחרי חצי שעה הסוסים הגיעו והוא הודיע שהוא יוכל לתת לנו אוכל....האוכל הפתיע לטובה בטעמו, ואפילו הבנות השתתפו איתנו. בלילה באוהל המוגן היטב ובשקי השינה החמים שלנו ישנו מצוין בעוד הגשם כל הזמן יורד בחוץ והרוחות מנשבות. (רק אני נעקצתי ממשהו לא ברור בטרוף – אולי 50 עקיצות בזרועות ובצוואר, חשדתי שיש לי פשפשים בשק השינה...) שמנו שעון לקום מוקדם בבוקר, אבל כשאמיר קם ויצא לראות מה קורה בחוץ התברר שמאוד מעונן – חזרנו לישון (כי כשהעננים מסתירים את הטורוסים אין מה לטפס למעלה כי לא רואים כלום). אחרי שעה התעוררנו שוב וראינו שהעננים מתחילים להתפזר והתארגנו לצאת לדרך. נכנסנו לרפוחיו לאכול את ארוחת הבוקר שהזמנו אבל מתברר שאחרנו ולמרות שהזמנו ושילמו מראש לא משאר כמעט כלום לאכול.....למזלנו יש לנו הרבה אוכל משל עצמנו ואנחנו מסתדרים. הפעם כל הציוד נשאר בקמפינג כי אחרי שעולים לטורוסים חוזרים לאותו הקמפינג. בלי הציוד אנחנו עולים בקלילות ובכייף, מסלול קל ונעים בתוך היער ממולנו מפלי ענק, מתחתנו הנחל. אחרי שעתיים מגיעים למרגלות קצה ההר ויש עוד 45 דקות של טיפוס על סלעי ענק חשופים (בולדרים) שבסופים מגיעים למרגלות הטורוסים לנוף שאמור להיות מהמם אם לא מעונן. ברגע שהגענו לבולדרים האלה, שזה טיפוס מאוד תלול בין האבנים והסלעים, נגה התחילה להפגין כשרון של עז הרים ויתרון עצום על פני כולם ודילגה לה בקלילות ובמהירות מעלה מעלה. גם איה וגלי לא פיגרו אחריה ובזריזות הגענו לפיסגה. מזג האויר האיר לנו פנים בגדול וחצי שעה לפני שהגענו העננים התפזרו לגמרי ושמש נעימה יצאה. הנוף למעלה היה יפיפה ואנחנו נחנו לנו בשמש על אחד הסלעים הענקיים, נשנשנו אוכל ונהננו. בדרך חזרה למטה היתרון של נגה והבנות היה עוד יותר בולט, בעוד הברכיים שלי כאבו בטרוף מהירידה התלולה, הבנות ירדו בקלילות של עז הרים ואנחנו נאלצנו לדהור בעקבותיהן כדי שלא יתרחקו מאיתנו. בצ'יק צאק הגענו חזרה לקמפינג. בלילה שוב נשבו הרוחות ואנחנו ישנו מצוין פרט לעובדה שאני שוב נעקצתי למרות שהחלפתי עם אמיר שק שינה וחוץ ממני אף אחד לא נעקץ – כנראה שאני אלרגית למשהו בשק שינה או באוהל....) למחרת קמנו לפני הזריחה, התארגנו מהר ויצאנו לדרך חזרה למטה, כדי להספיק לאוטובוס שלוקח אותנו למעבורת שלוקחת אותנו לנקודת התחלה של טרייק אחר. בדיוק כשהתחלנו ללכת השמש זרחה והאירה הכל באדום ורוד וכתום – היה מהמם, אפילו את קצות הטורוסים ראינו באדום בוער מרחוק. הרוחות היום התגברו והיה קטע שיש בו רוחות חזקות כשאנחנו הולכים על צלע ההר שקשרנו את נגה לאמיר ואת איה אלי כדי שלא יעופו בטעות ברוח...לאורך כל שעות הבוקר, קשת ענקית וברורה היתה מצוירת בשמיים. הגענו בדיוק בזמן לאוטובוס, חצינו איתו את השמורה בנופים מהממים עם כל החיות בחוץ והגענו למעבורת, שם נאלצנו לחכות שעה תחת זרזיפי גשם בלתי פוסקים...חצי שעה במעבורת והגענו לקמפינג שממנו יוצאים לטרייק לגליישר (קרחון) גריי. הקמנו האוהל, אכלנו והתבאסנו מהרוח המתחזקת כל הזמן. אמיר הלך לבקתת שומרי השמורה ובדק מה צפוי למחר, לא נראה טוב – רוחות של 40-50 קמ"ש...התכנון היה שאם מזג האויר יאפשר נלך 11 ק"מ עד הרפוחיו שליד הגליישר, נישן בלילה ברפוחיו ובבוקר נמשיך עד הגליישר עצמו ואחר כך נחזור לקמפינג ולמחרת נחזור לעיר.כל הלילה ירד גשם שוטף (לנו זה לא הפריע) קיווינו שבבוקר הוא יפסק, אבל הגשם לא פסק לגמרי והרוחות נשבו – מזג אויר לא נעים. אמיר, גלי ואני רצינו בכל זאת לנסות ללכת, איה ונגה סירבו. לנו היה קשה לוותר על הטרייק, הן רצו שנשאר כל היום בקמפינג ונחכה לראות מה יקרה מחר, אנחנו חשבנו שנשתגע משעמום, היה ויכוח גדול, בסוף התחלנו ללכת ואחרי 15 שעה התחיל שוב הגשם וחזרנו לקמפינג. השעה היתה 12:15 ובעוד 15 דקות יוצאת המעבורת שמובילה לאוטובוס שמחזיר אותנו לעיר. אם לא תופסים את המעבורת הזאת צריך לחכות עד הערב....בשיא המהירות התארגנו, התקפלנו ותפסנו את המעבורת והאוטובוס וחזרנו לעיר. מצאנו פיצריה יפיפיה וטעימה ואכלנו שם עם זוג ישראלים שהכרנו בשמורה, ישנו לילה אצל משפחה שמארחת בביתה ויצאנו מוקדם בבוקר עם האוטובוס לאל קלאפטה – שוב 5 שעות נסיעה, אבל בדרך עוברים לארגנטינה, ואנחנו שמחים לחזור לארגנטינה, כי הערים של דרום צ'ילה היו לנו פחות נעימות. אל קלאפטה, למרות שגם היא עיירה קטנה בדרום פטגוניה, הרבה יותר נחמדה מהערים הצ'יליאניות ואנחנו מיד מרגישים פה יותר בבית. מצאנו קבניה נחמדה שצופה לאגם ארגנטינה. והחלטנו על יום המחר כיום חופש להתארגנויות ושעורי בית, מחרתיים ניסע לראות את פוריטו מורנו- הקרחון המתנפץ, ואחר כך ניסע לטרייק של 3 ימים לפיץ רוי – שוב שמורה של הרי גרניט עצומים, אגמים וקרחונים.
18.2 – 25.2 אל קלפטה ואל צ'לטן – הקרחון המתנפץ וטרייק הפיץ רוי
עיירה ארגנטינאית קטנה באמצע ערבות פטגוניה, שוכנת לצד אגם ארגנטינה. עיקר הפרנסה כאן מתיירות. רחוב ראשי עם מסעדות ובתי קפה. אנחנו גרים בקבניה מול שפת האגם. יום אחד יום חופש, שיעורים, מנוחה והתארגנות, למחרת נוסעים ברכב שכור לפארק הקרחונים "לוס גליישרס" לראות את פורטו מורינו – הקרחון המתנפץ. לא ידענו למה לצפות, בעצם בין ההרים יש שטח עצום של קרחונים הנמצאים כאן מאז עידן הקרח. פריטו מורנו הוא אחד מהם, מגיח מבין שני הרים אל שפת אגם, בגובה 60 מטר מעל פני האגם, ו-120 מטר מתחת לפני המים ועד קרקעית האגם. הקרחון מתקדם כל הזמן ומידי פעם חלקים ממנו מתנפצים אל תוך האגם. בבוקר כשהגענו היה קר וגשום, חיכינו בסבלנות בבית הקפה שליד, וכשנהייה קצת פחות גשום יצאנו לצפות בקרחון המרשים, לאחר מכן לקחנו שיט בספינה לראות צד אחר של הקרחון. למחרת קמנו השכם בבוקר ונסענו באוטובוס 4 שעות לאל צ'לטן, עיירה פיצפונית בכניסה הצפונית לשמורת ה"לוס גליישרס" ממנה יוצאים למספר טרקים סביב ההר המרשים הנקרא פיץ רוי. הרחובות בעיירה לא סלולים, אבל יש מסעדות, ובתי קפה נעימים ביותר, אין בנק, יש חנויות להשכרת ציוד לטרקים. תיכננו להגיע בצהרים לעיירה, לשכור שקי שינה ואוהלים (שהזמנו מראש באינטרנט) ולצאת מיד לטרייק של 3 ימים. הטרייק הזה אמור להיות הטרייק הכי "הארד קור" שאנחנו מתנסים בו, כיוון שבתוך השמורה אין שום רפוחיו, חייבים לסחוב אוהלים, שקי שינה, גזיה ואת כל האוכל לשלושת הימים, אין שום דבר לקנות בתוך השמורה. למרות שחשדנו שתהייה לנו בעייה לסחוב את כל הציוד, האמנו שנסתדר. אבל כשהגענו וקיבלנו את הציוד, היה מאוד קשה לדחוף את הכל לתוך 2 המוצ'ילות שלנו (+מוצ'ילה קטנה לגלי), בעיקר כי שקי השינה אינם כל כך חדישים ונפחם עצום. התעקשנו והצלחנו בקושי לדחוף הכל, התיקים שקלו טונה, אבל התעקשנו ויצאנו לדרך. מהר מאוד התברר שאני לא מסוגלת ללכת עם כל המשקל והגודל על הגב, ובאכזבה נוראית חזרנו לעיר. החלטנו להקים את האוהלים בקמפינג החמוד הממוקם בקצה העיר ולנסות להחליט מה לעשות. אכזבה נוראית, נסענו 4 שעות במיוחד לכאן ולא נצליח לעשות את הטרייק?? אמיר החליט לנסות בכל זאת לחפש פתרון והלך לחפש בכל חנויות הציוד ומשרדי הנסיעות...הארגנטינאים מאוד חמודים ומיד הוא מצא אנשים שניסו לעזור לו. והתברר לו שיש פה חבר'ה שעובדים כסבלים ועזרו לו למצוא אחד כזה שיקח לנו את האוהלים ושקי השינה ויעביר לנו אותם בכל יום לקמפינג הבא. מיד קבענו איתו ליום למחרת ומצב רוחנו השתפר. הסבל לקח לנו את האוהלים והשקי שינה = 20 ק"ג ציוד!, ולנו עדין היו מוצ'לות די מלאות באוכל ובגדים חמים. יצאנו לדרך. ביום האתמול מזג האויר היה שימשי ונעים ביותר ואילו היום היה אפור וקריר ועם רוח מאוד חזקה. נגה לא רצתה ללכת, והטרייק התחיל לא כל כך טוב. איה איבדה את הצעיף-בנדנה שלה וחטפה מצברוח, בסופו של דבר הסכמנו לה לחזור קצת אחורה למצוא את הצעיף והיא אכן מצאה אותו וכל מצב הרוח של כולם השתפר. כל הדרך הרוח הקשתה עלינו ולעיתים זה היה ממש לא נעים, בשלב כלשהו, כחצי שעה לפני שהגענו לאתר הקמפינג, גלי, איה ואני התקדמנו מהר יותר מנגה ואמיר ואיבדנו את הדרך.... היתה חצי שעה לא נעימה, בסופה מצאנו את הדרך ואת נגה ואמיר שהיו כבר מודאגים בקמפינג. בילינו את הערב באוהל כשרוחות עזות מנשבות בחוץ, באמצע הלילה הרוחות פסקו והגשם החל... ובבוקר השמש זרחה, הרוח שקטה והיומיים הבאים היו מקסימים. עלינו מהקמפינג לתצפית על לגונה וקרחון טורה, והלכנו מספר שעות לקמפינג הבא למרגלות פסגת הפיץ רוי. ההליכה היתה קלה ונעימה, הנופים הם הרים ירוקים, הרים גבוהים יותר קרחוניים, אגמים, והמון נהרות, חלק מהדרך היא בתוך יער וחלק על צלע ההר. באמצע הדרך עצרנו על שפת אחת הלגונות, בחוף חולי מבודד ומקסים ובילינו שם מספר שעות של מנוחה מדהימה. איה, גלי, אמיר ואני מאוד נהנים מההליכה, נגה קצת פחות, לעיתים מקטרת, לעיתים נהנית, בעיקר אם משחקים משהו תוך כדי הליכה. ואנחנו הפכנו להיות מאוד יצירתיים בהמצאת משחקים שאפשר לשחק תוך כדי הליכה, למשל, למנות את כל שמות בעלי החיים (או ארצות, או ערים, או שירים, או מקצועות, או פרחים וכו') לפי סדר האלף בית. או שאלות טריוויה, או למצוא את יוצא הדופן, או את המשותף, או תשבצי "קפד ראשו" וכו וכו. גלי התחילה לשעשע אותנו בהצגות "סטנד אפ" שהיא מקשקשת ומצחיקה אותנו תוך כדי הליכה. ביום השלישי אמיר ואני קמנו בשעת הזריחה לצפות ברכס הפיץ רוי, הירח המלא היה תלוי מעל הרכס בזמן שהשמש עלתה, אחר כך חזרנו לישון וכשקמנו יותר מאוחר עלינו כולנו ללגונה הנמצאת בבסיסו של רכס הפיץ רוי – הרכס מורכב ממגדלים שפיציים מגרניט (מזכיר את הטורוסים שטירקנו בהם בצ'ילה) בינהם קרחונים ומתחת לגונה תכולה, בדרך דאה ממש מעלינו קונדור. עליה מאוד תלולה של שעה וחצי למבוגרים – שעתים וחצי לנו... תיכננו קצת לא טוב את היום שלישי ויצא שאנחנו הולכים מעל 16 ק"מ (כולל העליה והירידה התלולות) היה יום שבחלקו השני היה קצת קשה מידי, אבל בעזרת הסטנד אפ של גלי (ובסוף אפילו אני כיכבתי בסטנד אפ משלי) הצלחנו ללכת בלי להרגיש שקשה לנו... הגענו לקראת ערב לקמפינג שלנו בעיירה, ולמקלחת המבורכת אחרי 3 ימים ללא מקלחת....ולארוחת ערב במסעדה, אחרי 3 ימים של אוכל של טרקים (בבוקר קורנפלקס ובצהרים/ערב עיקר פסטה עם מרק מסוג של "מנה חמה" או פסטה עם רוטב עגבניות משומר, חטיפי אנרגיה וכל מיני נשנושים).בבוקר ישנו עד מאוחר ובצהרים יצאנו שוב עם האוטובוס חזרה לאל קלפטה. שוב המרחבים והמרחקים פה הם בלתי נתפשים, 4 שעות של נסיעה בכביש שרובו נסלל לאחרונה וחלקו עוד דרך עפר. הכל מסביב מדבר עצום מישורי, ריק מאדם, ובאופק הרים, בתוך המדבר יש אגמים עצומים ונהרות. אין שום עיר או ישוב בדרך, רק 2-3 חוות בודדים. הנוף בחלק הזה של פטגוניה מזכיר לנו את סיני, והוא מדהים
עיירה ארגנטינאית קטנה באמצע ערבות פטגוניה, שוכנת לצד אגם ארגנטינה. עיקר הפרנסה כאן מתיירות. רחוב ראשי עם מסעדות ובתי קפה. אנחנו גרים בקבניה מול שפת האגם. יום אחד יום חופש, שיעורים, מנוחה והתארגנות, למחרת נוסעים ברכב שכור לפארק הקרחונים "לוס גליישרס" לראות את פורטו מורינו – הקרחון המתנפץ. לא ידענו למה לצפות, בעצם בין ההרים יש שטח עצום של קרחונים הנמצאים כאן מאז עידן הקרח. פריטו מורנו הוא אחד מהם, מגיח מבין שני הרים אל שפת אגם, בגובה 60 מטר מעל פני האגם, ו-120 מטר מתחת לפני המים ועד קרקעית האגם. הקרחון מתקדם כל הזמן ומידי פעם חלקים ממנו מתנפצים אל תוך האגם. בבוקר כשהגענו היה קר וגשום, חיכינו בסבלנות בבית הקפה שליד, וכשנהייה קצת פחות גשום יצאנו לצפות בקרחון המרשים, לאחר מכן לקחנו שיט בספינה לראות צד אחר של הקרחון. למחרת קמנו השכם בבוקר ונסענו באוטובוס 4 שעות לאל צ'לטן, עיירה פיצפונית בכניסה הצפונית לשמורת ה"לוס גליישרס" ממנה יוצאים למספר טרקים סביב ההר המרשים הנקרא פיץ רוי. הרחובות בעיירה לא סלולים, אבל יש מסעדות, ובתי קפה נעימים ביותר, אין בנק, יש חנויות להשכרת ציוד לטרקים. תיכננו להגיע בצהרים לעיירה, לשכור שקי שינה ואוהלים (שהזמנו מראש באינטרנט) ולצאת מיד לטרייק של 3 ימים. הטרייק הזה אמור להיות הטרייק הכי "הארד קור" שאנחנו מתנסים בו, כיוון שבתוך השמורה אין שום רפוחיו, חייבים לסחוב אוהלים, שקי שינה, גזיה ואת כל האוכל לשלושת הימים, אין שום דבר לקנות בתוך השמורה. למרות שחשדנו שתהייה לנו בעייה לסחוב את כל הציוד, האמנו שנסתדר. אבל כשהגענו וקיבלנו את הציוד, היה מאוד קשה לדחוף את הכל לתוך 2 המוצ'ילות שלנו (+מוצ'ילה קטנה לגלי), בעיקר כי שקי השינה אינם כל כך חדישים ונפחם עצום. התעקשנו והצלחנו בקושי לדחוף הכל, התיקים שקלו טונה, אבל התעקשנו ויצאנו לדרך. מהר מאוד התברר שאני לא מסוגלת ללכת עם כל המשקל והגודל על הגב, ובאכזבה נוראית חזרנו לעיר. החלטנו להקים את האוהלים בקמפינג החמוד הממוקם בקצה העיר ולנסות להחליט מה לעשות. אכזבה נוראית, נסענו 4 שעות במיוחד לכאן ולא נצליח לעשות את הטרייק?? אמיר החליט לנסות בכל זאת לחפש פתרון והלך לחפש בכל חנויות הציוד ומשרדי הנסיעות...הארגנטינאים מאוד חמודים ומיד הוא מצא אנשים שניסו לעזור לו. והתברר לו שיש פה חבר'ה שעובדים כסבלים ועזרו לו למצוא אחד כזה שיקח לנו את האוהלים ושקי השינה ויעביר לנו אותם בכל יום לקמפינג הבא. מיד קבענו איתו ליום למחרת ומצב רוחנו השתפר. הסבל לקח לנו את האוהלים והשקי שינה = 20 ק"ג ציוד!, ולנו עדין היו מוצ'לות די מלאות באוכל ובגדים חמים. יצאנו לדרך. ביום האתמול מזג האויר היה שימשי ונעים ביותר ואילו היום היה אפור וקריר ועם רוח מאוד חזקה. נגה לא רצתה ללכת, והטרייק התחיל לא כל כך טוב. איה איבדה את הצעיף-בנדנה שלה וחטפה מצברוח, בסופו של דבר הסכמנו לה לחזור קצת אחורה למצוא את הצעיף והיא אכן מצאה אותו וכל מצב הרוח של כולם השתפר. כל הדרך הרוח הקשתה עלינו ולעיתים זה היה ממש לא נעים, בשלב כלשהו, כחצי שעה לפני שהגענו לאתר הקמפינג, גלי, איה ואני התקדמנו מהר יותר מנגה ואמיר ואיבדנו את הדרך.... היתה חצי שעה לא נעימה, בסופה מצאנו את הדרך ואת נגה ואמיר שהיו כבר מודאגים בקמפינג. בילינו את הערב באוהל כשרוחות עזות מנשבות בחוץ, באמצע הלילה הרוחות פסקו והגשם החל... ובבוקר השמש זרחה, הרוח שקטה והיומיים הבאים היו מקסימים. עלינו מהקמפינג לתצפית על לגונה וקרחון טורה, והלכנו מספר שעות לקמפינג הבא למרגלות פסגת הפיץ רוי. ההליכה היתה קלה ונעימה, הנופים הם הרים ירוקים, הרים גבוהים יותר קרחוניים, אגמים, והמון נהרות, חלק מהדרך היא בתוך יער וחלק על צלע ההר. באמצע הדרך עצרנו על שפת אחת הלגונות, בחוף חולי מבודד ומקסים ובילינו שם מספר שעות של מנוחה מדהימה. איה, גלי, אמיר ואני מאוד נהנים מההליכה, נגה קצת פחות, לעיתים מקטרת, לעיתים נהנית, בעיקר אם משחקים משהו תוך כדי הליכה. ואנחנו הפכנו להיות מאוד יצירתיים בהמצאת משחקים שאפשר לשחק תוך כדי הליכה, למשל, למנות את כל שמות בעלי החיים (או ארצות, או ערים, או שירים, או מקצועות, או פרחים וכו') לפי סדר האלף בית. או שאלות טריוויה, או למצוא את יוצא הדופן, או את המשותף, או תשבצי "קפד ראשו" וכו וכו. גלי התחילה לשעשע אותנו בהצגות "סטנד אפ" שהיא מקשקשת ומצחיקה אותנו תוך כדי הליכה. ביום השלישי אמיר ואני קמנו בשעת הזריחה לצפות ברכס הפיץ רוי, הירח המלא היה תלוי מעל הרכס בזמן שהשמש עלתה, אחר כך חזרנו לישון וכשקמנו יותר מאוחר עלינו כולנו ללגונה הנמצאת בבסיסו של רכס הפיץ רוי – הרכס מורכב ממגדלים שפיציים מגרניט (מזכיר את הטורוסים שטירקנו בהם בצ'ילה) בינהם קרחונים ומתחת לגונה תכולה, בדרך דאה ממש מעלינו קונדור. עליה מאוד תלולה של שעה וחצי למבוגרים – שעתים וחצי לנו... תיכננו קצת לא טוב את היום שלישי ויצא שאנחנו הולכים מעל 16 ק"מ (כולל העליה והירידה התלולות) היה יום שבחלקו השני היה קצת קשה מידי, אבל בעזרת הסטנד אפ של גלי (ובסוף אפילו אני כיכבתי בסטנד אפ משלי) הצלחנו ללכת בלי להרגיש שקשה לנו... הגענו לקראת ערב לקמפינג שלנו בעיירה, ולמקלחת המבורכת אחרי 3 ימים ללא מקלחת....ולארוחת ערב במסעדה, אחרי 3 ימים של אוכל של טרקים (בבוקר קורנפלקס ובצהרים/ערב עיקר פסטה עם מרק מסוג של "מנה חמה" או פסטה עם רוטב עגבניות משומר, חטיפי אנרגיה וכל מיני נשנושים).בבוקר ישנו עד מאוחר ובצהרים יצאנו שוב עם האוטובוס חזרה לאל קלפטה. שוב המרחבים והמרחקים פה הם בלתי נתפשים, 4 שעות של נסיעה בכביש שרובו נסלל לאחרונה וחלקו עוד דרך עפר. הכל מסביב מדבר עצום מישורי, ריק מאדם, ובאופק הרים, בתוך המדבר יש אגמים עצומים ונהרות. אין שום עיר או ישוב בדרך, רק 2-3 חוות בודדים. הנוף בחלק הזה של פטגוניה מזכיר לנו את סיני, והוא מדהים
